אין חטאת באה כו'. למדו זה (תו"כ כאן) בהיקש, מדהוקש כל התורה כולה לעבודה זרה, דכתיב בפרשת שלח לך (במדבר טו, כט-ל) "תורה אחת יהיה לכם [לעושה בשגגה] והנפש אשר תעשה ביד רמה [ונכרתה]", הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבים על זדונו לאו וכרת (שם) ושגגתו חטאת (שם שם כז), אף כל דבר שחייב על זדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת. לאפוקי כל לאו שבתורה שאינו בכרת, ולאפוקי דבר שיש בו מיתה ואין בו כרת, כגון מקלל אביו ואמו (להלן כ, ט) וגונב נפש (שמות כא, יז), ולאפוקי דבר שאין בו לאו אלא עשה, כגון פסח ומילה, אף על גב שיש בו כרת (מכות סוף יג ע"ב) . ואין לומר מנא לן לומר כך, שמא דוקא דבר שיש בו מיתה כגון עבודה זרה, דהוא במיתה, זה אינו, דהא בקרא כרת כתיב - "והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה". ומדכתיב "אשר תעשה", משמע דוקא העושה מעשה, לאפוקי פסח ומילה שאין בו מעשה:כגון הכותב וכו'. מדכתיב "אחת" משמע אחת שלימה, ומדכתיב "מאחת" משמע מקצת אחת, וכך פירושו; מלאכה שהיא מקצת, והיא מלאכה שלימה במקום אחר, כגון הכותב 'שם' מ'שמעון', דהוא מקצת מלאכה מ'שמעון', והוא מלאכה גמורה במקום אחר, ד'שם' הוי שם בפני עצמו, כגון שם בן נח (בראשית ו, י), וכן 'גד' מ'גדיאל', 'נח' מ'נחור' (שבת קג ע"ב, ורש"י שם):העלם דבר עם שגגת מעשה. פירוש, כמו שאין הציבור מביאים פר העלם דבר - אלא אם כן הסנהדרין שגגו בהוראה והצבור עשו על פיהם, הכי נמי אין הכהן המשיח מביא קרבן אלא אם כן טעה הוא בהוראה, ועשה הכהן מעשה על שגגתו. ובין הציבור ובין הכהן המשיח אינו מביא קרבן אלא אם כן היה הטעות בהוראה ששגגתו קרבן וזדונו כרת (הוריות ח. ) :הא כיצד זה פר בן שלש. והא דקאמר 'אפילו זקן', אינו רוצה לומר זקן לגמרי, דכבר מיעטנהו לזקן מדכתיב (לעיל א, י) "מןהצאן" (רש"י שם), אלא זקן דהכא שהוא יותר משלש שנים - ואינו זקן להיות נפסל משום זקנתו, דאין זקן פסול להקרבה אלא אם כן כחוש מפני זקנתו:ובבית עולמים להיכל. פירוש, אף על גב דכאן ציוה להביא הדם אל אהל מועד, לא דברה תורה אלא בזמן שיש אהל מועד, אבל בזמן שיש היכל - יביאו להיכל. ועוד, דגם מקדש נקרא "אהל מועד", כדאיתא בפרק קמא דעירובין (ב. ) . אבל למעלה (לעיל ג, ח) גבי "ושחט אותו לפני אהל מועד", לא הוצרך לפרש הוא הדין לפני היכל (קושית הרא"ם), דהתם כיון דלא כתיב רק "לפני אהל מועד", איןסברא שתולה באהל מועד, אבל כאן דכתיב "והביא את דמו אל אהל מועד", משמע אהל מועד לגמרי, לכך צריך לומר דהוא הדין לבית עולמים:חלבו היה לו לומר כו'. אף על גב דלעיל נמי (פסוק ז) יש להקשות "ואת כל דם הפר ישפוך" 'ואת כל דמו' מבעיא ליה (קושית הרא"ם), וכן בתורת כהנים דרשו בזה גם כן "ואת כל הדם" לרבות פר יום הכפורים, ורש"י לא הביא זה, מפני דבפרק שני דזבחים (כה. ) דרש הך קרא למילתא אחריתי; "ואת כל דם הפר ישפוך", שהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר, דכתיב "ואת כל דם הפר ישפוך", ומקשה, והא בשיריים הוא דכתיב, ומתרץ, אם אינו ענין לשיריים, דליתא לכולהו דם, תניהו ענין לקבלה. ואי כתב 'את כל דמו' הייתי מפרש אותו כמשמעו - בשירי הדם, אבל עכשיו דכתיב "ואת כל דם הפר" מוקמינן שיקבל כל דם הפר:לכליות ולחלבים וליותרת. פירוש, כמו שיש לפר יום הכפורים חלבים (להלן טז, כה), הכי נמי יש לו כליות ויותרת, דחלבים בהדיא כתיב גבי פר יום הכפורים (שם), אלא רוצה לומר לכל אימורים ריבה רחמנא, כמו שיש לפר יום הכפורים חלבים. ונקט לה בהאי לישנא, מפני דקרא (פסוקנו) דכתיב גבי החטאת - בחלב משתעי, דכתיב "ואת חלב פר החטאת", אם כן לא נוכל לומר דקרא אתא ליותרת ולכליות, ועל כרחך פירוש הכתוב דכל אשר הוא חטאת, דהיינו פר יום הכפורים, יש לו חלב ושאר דברים האמורים בענין, דהיינו יותרת ושתי הכליות (פסוק ט). אבל לקמן גבי פר העלם דבר (פסוק כ) פירש (רש"י) להביא יותרת ושתי הכליות, ולא פירש שם חלבים, דכיון דקרא (פסוק כ) איירי בפר העלם דבר, וכתב אצלו בפירוש חלבים (פסוק יט), על כרחך מה שכתב (כאשר יורם) ["ועשה לפר כאשר יעשה לפר החטאת"] קאי על יותרת ושתי הכליות שלא נכתב שם, ולא דמיא לפר יום הכפורים, דאין הכתוב (כאן) מדבר בו, ומרבה הכל - אף חלבים, כדלעיל:מן המחובר. והקשה הרא"ם דלמה לי קרא, תיפוק ליה שאסור לחתוך הפר קודם ההוצאה, שהרי צריך להוציאו שלם, כדאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים נ. ) "ואת עור הפר ואת כל פרשו [והוציא]" (ר' פסוקים יא, יב) מלמד שמוציאו שלם, ופירש רש"י (זבחים נ. ) דאי במנותח היאך יכול להוציאו בפעם אחד, ותירץ הרא"ם דקרא (כאן) אתא על שלמים, דכתיב (פסוק י) "כאשר יורם משור זבח השלמים", וגמרינן שלמים גם כן מיניה, שלא ינתח קודם הסרת אימורים. ולי נראה, דלא אמרינן בפרק איזהו מקומן 'מלמד שמוציא אותו שלם' שאסור לנתחו, רק כך פירושו, שלא ינתחו קודם הוצאה מפני צורך השריפה, שהוא צריך לנתח אותו לשריפה, וקאמר שמוציא אותו שלם ולא ינתח אותו עד שהוא מבחוץ ובא לשרפו, אבל אם הוא מחתך אותו לצרכו אינו אסור, ולפיכך צריך קרא דירים חלבו מן המחובר:ומה שלמים שלום בעולם. דכתיב (לעיל ג, א) "זבח שלמים". ואף על גב שדריש בתורת כהנים (שם) שכל הזבחים הם שלום בעולם, ואפילו חטאות ואשמות, ודריש ליה מדכתיב "זבח שלמים" כל מה שאתה זובח - הן חטאת הן אשם - הוא שלום בעולם (קושית הרא"ם), מכל מקום שלמים הם יותר שלום בעולם משאר קרבנות חטאת ואשמות, דאם לא כן, למה נקראו השלמים יותר בשם "שלמים" משאר קרבנות. ופר כהן המשיח הוא שלום בעולם כמו השלמים לגמרי, [אף על גב] שהוא בא על חטא:ובשחיטת קדשים. בפרק בית שמאי (זבחים מא. ) "והם הביאו את קרבנם וחטאתם לפני ה' על שגגתם" (ר' במדבר טו, כח), "חטאתם" אלו השעירים של עבודה זרה, "שגגתם" זה פר העלם ציבור, אמרה תורה חטאתם הרי כשגגתם. ובפר העלם ציבור לא כתיבי כליות ויותרת, אלא מהיקשיא דפר כהן משיח, דכתיב (פסוק כ) "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת", ותניא, "לפר" זה פר העלם ציבור, "לפר החטאת" זה פר כהן המשיח, מה פר כהן המשיח יש באימוריו שתי הכליות ויותרת, אף פר העלם ציבור כן. ואין למידין למד מן הלמד בקדשים, הוצרך לכתוב קרא "כאשר יורם", אף על גב דלא צריך לגופיה, לומר אם אינו ענין לגופיה - תניהו לפר העלם ציבור, כמאן דכתב בהדיא גביה. והשתא ילפינן שעירי עבודה זרה מפר העלם ציבור, כיון דבהדיא כתיב בפר העלם ציבור. והא דכתיב (פסוק כ) "ועשה לפר וגו'", כדי לכפול במצות העבודה, שאם חיסר דבר פסול, כמו שמפורש למטה (רש"י שם). אף על גב דלעיל (רש"י פסוק ח) מרבינן יותרת וכליות לשעירי עבודה זרה (מפר) [מ"החטאת"] יתירא, היינו אליבא דתורת כהנים, אבל אין הדרש הזה, שבא ללמוד שאין למידין למד מןהלמד, אלא לפי גמרא שלנו. דהא בהדיא בתורת כהנים דריש קרא ד"כאשר יורם" - מה שלמים לשמן, והם שלום בעולם. ובגמרא דילן דריש "החטאת" יתירה לומר שהוא כמו שאר חטאת דשלא לשמה פסולה, שהרי חטאת שלא לשמה פסולה (זבחים ב. ):חוץ לשלש מחנות. במסכת יומא (סח. ) ובסנהדרין (מב ע"ב) ובתורת כהנים (כאן), דבענין זה כתב "אל מחוץ למחנה", ובפר העלם ציבור כתיב (פסוק כא) "אל מחוץ למחנה", שלא היה צריך לכתוב, כיון דכתיב (פסוק כ) "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת", והוא בכלל שיוציאו חוץ למחנה כאשר הוציא פר חטאת כהן המשיח. ובפרשת צו כתיב (להלן ו, ד) "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה", שלא היה צריך לכתוב, דהא כאן כתיב "אל מקום טהור אל שפך הדשן", שלמדנו ממנו דשפך הדשן מחוץ למחנה, אם כן מיותר הוא לדרשה, ותלמוד מחנה שלישי, הרי שצריך להוציא חוץ לשלש מחנות. אמנם מה שהפך רש"י הפירוש לפרש תחלה "אל מקום טהור" ואחר כך 'אל מחוץ לג' מחנות', לומר לך מנא לן שפירוש "מחוץ למחנה" 'חוץ לג' מחנות ישראל', כי מאחר שפירש "אל מקום טהור" 'מפני שיש מקום טמא חוץ לעיר ששם משליכים האבנים המנוגעות' (סנהדרין עא. ), וזה בודאי חוץ לג' מחנות, שהרי תוך העיר היה הבית המצורע, וצריך להוציאו חוץ לעיר (להלן יד, מ) , אם כן "מחוץ למחנה" דכתיב הוא 'חוץ לג' מחנות', שהוא חוץ לעיר:מקום ששופכין הדשן. דלא שייך לומר "אל שפיכת הדשן", אלא פירושו 'אל מקום ששופכין הדשן' (כ"ה ברא"ם):שאין תלמוד לומר וכו'. כך הוא הגריסא בספרים שלנו "על שפך הדשן ישרף" 'שאין תלמוד לומר וכו''. והקשה הרא"ם על גירסא זו, דמנא לן למילף מיניה שישרוף שם אף על גב שאין שם דשן, שמא שינה הכתוב לעכב, שלא ישרוף אלא על דשן. וקושיא זאת אינה קושיא כלל, [ד]ודאי שריפת הפר אינו מעכב הכפרה, ולכך לא נוכל לומר דקרא אתא ללמוד שיעכב שפך הדשן, כיון דשריפת הפר גופיה אינו מעכב, ולפיכך קרא אתא ללמוד שישרוף אף על גב שאין שם דשן. ומה שכתיב "אל שפך הדשן", היינו המקום ששופכין שם אף על גב שאין שם דשן: אבל בתורת כהנים לא דריש ליה רק מן "ישרף" יתירא, והכי גרסינן שם; "ישרף" אף על גב שאין דשן. משמע דמרבוי ד"ישרף" דריש כן, דלא הוי למכתב רק "ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן", "ישרף" למה לי, אלא לרבוי שריפה, אף על גב דאין שם דשן. וגירסא זו יותר נכון, דהא יש לומר ד"על שפך הדשן" לאו מיותר כלל, דאי לא כתב "על שפך הדשן", רק 'והוציא אותו אל מקום טהור אל שפך הדשן', הייתי אומר דלא בעי רק אצל שפך הדשן. ואי לא כתיב "והוציא אותו אל שפך הדשן", הייתי אומר שישפוך דשן וישרוף אותו עליו, לכך כתיב "והוציא אותו אל שפך הדשן", שיש מקום כבר ששופכין שם, ויוציא אליו, זהו דשן הפנימי. אבל "ישרף" בודאי מיותר:עדת ישראל אלו סנהדרין. בתורת כהנים מפיק ליה בהיקישא, כתיב הכא "ואם כל עדת", וכתיב התם (במדבר לה, כד) "ושפטו העדה", מה התם בבית דין מיירי, אף כאן בבית דין מיירי. ואם תאמר, מנא לן סנהדרין, אמרו שם מדכתיב "עדת ישראל", המיוחדין שבישראל, והם הבית דין הגדול דוקא:טעו להורות וכו'. כמו שכתב רש"י בפסוק (ב) "נפש כי תחטא בשגגה", שאינו חייב אלא בדבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת:שעשו הציבור על פיהם. פירוש, אין בית דין מביא פר העלם דבר אלא אם כן עשו הציבור על פיהם, אבל אם עשו הסנהדרין בעצמם, ולא הציבור, הם כמו שאר יחידים, וכבשה או שעירה מייתי (פסוקים כז-לה), דכתיב "הקהל ועשו", שאינם חייבים אלא במעשה הקהל:זה יסוד מערבי וכו'. ופירוש "אשר פתח אהל מועד" קאי על היסוד, רוצה לומר איזה יסוד - "אשר הוא פתח אהל מועד". דליכא למימר "אשר פתח אהל מועד" קאי על המזבח אשר פתח אהל מועד, לאפוקי פנימי, דזה כתב בקרא "מזבח העולה", כך משמע מדברי רש"י. וקשה, דבפרק איזהו מקומן (זבחים סוף נא. ) דרשו התם תרי קרא "מזבח העולה אשר פתח אהל מועד", דאי כתב "מזבח העולה" הווה אמינא ומכל שכן למזבח הפנימי דיכול לשפוך, לכך כתב "אשר פתח אהל מועד" ולא מזבח הפנימי, נראה דרש"י ודאי סבירא ליה דקרא "אשר פתח אהל מועד" קאי על המזבח, וללמד דוקא למזבח חיצון ולא למזבח הפנימי, ואפילו הכי יליף ליה שצריך ליתן המתנה במערב אשר הוא נגד הפתח, דאם לא כן, לכתוב 'אשר לפני אהל מועד', דהא לא בעי לכתוב רק שאינו מזבח פנימי, אלא ללמוד שנתן ביסוד שכאשר יוצא מן הפתח פוגע ברישא, וזה ביסוד המערב, ולפיכך מיד נותן שם הדם, וזהו שכתב רש"י 'שהוא כנגד הפתח', כך נראה:להביא יותרת וכו'. פירוש הרא"ם בזה לא יתכן כלל, ואין להאריך בתשובה עליו, רק מה שכתב רש"י כאן הוא לכולי עלמא, ד"ועשה לפר כאשר עשה וכו'" 'להביא יותרת וכו''. והא דמסיק 'ולכפול במצות העבודה', קשה, אם כן מנא לן דרשא זאת, שמא ליותרת וכליות הוא דאתא, זה אינו קשיא, דהא כיון דמפקינן יותרת וכליות מ'באם אינו ענין' ד"כאשר יורם מחלב זבח השלמים" (פסוק י) - תניהו לפר (כהן המשיח) [העלם דבר], אם כן אין צריך קרא לגמרי לפר (כהן המשיח) [העלם דבר] לכתוב 'ועשה לפר החטאת', אלא על כרחך קרא אתא לכפול במצות העבודה: ומה שהוצרך לכתוב דקרא אתא להביא 'יותרת וכו'', היינו שלא יקשה לך, דאם כן מנא לן ד"כאשר יורם" נכתב לומר לך שלא תלמד למד מן הלמד, דאי לא כתב "כאשר יורם" לא הוי ידעינן יותרת וכליות, דקרא ד"ועשה לפר" לא אתיא אלא לכפול במצות העבודה, ומנא לן להביא יותרת - אי לא הוי קרא ד"כאשר יורם", ואם כן קשה מנא לן שלא נלמד למד מן הלמד, ולפיכך פירש רש"י דפשוטו של קרא בודאי אתיא נמי ליותרת וכליות, דהא כתיב "ועשה לפר וגו'", ואכל מלתא קאי, גם איותרת ושתי כליות. והא ליכא להקשות, דאי לא כתב "כאשר יורם" הווה אמינא "ועשה לפר" אתיא ליותרת ושתי הכליות, ולא הוי לן קרא לכפול במצות העבודה, אבל השתא דילפינן כליות ויותרת מ"כאשר יורם", אם כן קרא ד"ועשה לפר" לכפול במצות העבודה, זה אינו, דעל כרחך לא צריך לכתוב בשביל זה "כאשר יורם", דאם כן, לא לכתוב כלל שום עבודה בפר העלם ציבור ונילף מ"ועשה לפר", אלא לכפול במצות הוא דאתא: ורש"י פירש בזבחים בפרק בית שמאי (לט. ) בברייתא "ועשה לפר כאשר עשה לפר", וקאמר התם דלכפול בהזאות אתא, ופירש רש"י דאין לפרש דקרא אתא ליותרת וכליות, דכפרה כתיב בקרא, ואימורין לא מעכבין הכפרה. ופירושו, דקרא להא לחודא לא אתא. והשתא כל הסוגיא עולה לדברי הכל - מה שפירש רש"י כאן דללמוד על היותרת ועל שתי הכליות: ואין להקשות לפי זה, דמנא לן דאתא לכפול בהזאות ללמוד דמעכב, אם בשביל שלא היה צריך לכתוב "ועשה לפר", כיון דכבר למדנו כליות ויותרת מ"כאשר יורם", שאילו לא נכתב "ועשה לפר" לא הוי ילפינן דאין למידין למד מן הלמד בקדשים, דהשתא לא הוי למד מן הלמד, ואין זה קשיא, דאם כן קרא ד"כאשר עשה" לא הוי אתא לגופיה כלל, רק ללמוד דאין למדין למד מן הלמד, ודבר זה לא אמרינן: והקשה הרא"ם, דכאן כתב רש"י "ועשה לפר החטאת" 'להביא הכליות ויותרת', ואילו חלב לא קאמר שצריך להביא, אלא על כרחך היינו טעמא מפני שכתב בפירוש (פסוק יט) "ואת כל חלבו", שהוא כולל כל החלבים, אם כן למעלה שכתב גבי פר חטאת (פסוק ח) 'מה תלמוד לומר ['פר'] לרבות יום הכפורים לכליות וחלבים וליותרת', מה הוצרך לומר 'ולחלבים', דהא בפר יום הכפורים בגופיה כתיב (ר' להלן טז, כה) "ואת כל חלב פר החטאת", ועיין למעלה (אות ז) שם נתבאר:לשון אשרי וכו'. מדשני קרא בלישנא, ולא כתב 'אם נשיא יחטא', כמו שנכתב בכל מקום "אם הכהן המשיח יחטא" (פסוק ג) . ואם תאמר, מאי שנא בנשיא דכתב, הוא הדין אחר - אשריו מי שנתן לב על שגגתו, כל שכן על זדונותיו, ואין זה קשיא, דאין לומר 'אשרי לו' בשביל שחטא, אבל 'אשרי הדור' - שהם לא חטאו, ויש להם נשיא, [ש]אם הוא חוטא - מתחרט על שגגתו. ועוד יש לומר, דדוקא הכא קאמר 'אשרי הדור', לפי שהוא מתחרט על שגגתו - מוכח שהוא אינו מתבייש לומר 'חטאתי', ואינו אומר גדול אני וחשוב אני איך אומר 'חטאתי', וכיון שהוא עניו ושפל ברך - אשרי הדור שיש להם נשיא שאינו מתנשא ואינו מתגאה, ובשביל כך מלכותו תעמוד. שדרך המלכים להיות מתגאים ומתנשאים, ולפיכך הזהירה התורה אצלו (דברים יז, כ) "לבלתי רום לבבו מאחיו":בצפון שהוא מפורש בעולה. והא דכתיב נמי בפרשת צו (להלן ו, יח) "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", שינה הכתוב כדי לעכב, דאם לא נשחט בצפון - פסול (זבחים ריש מח ע"ב):לשמו כשר שלא לשמו פסול. פירש רש"י בפרק קמא דזבחים (ה ע"ב ד"ה מיעט) בהוייתו יהא, כמו שהוא חטאת - צריך עוד בהווייתו, שאם הביאו לשם חטאת ושחטו לשם עולה, דהשתא שינה אותו ממה שהיה, פסול. ואף על גב דבאשם נמי כתיב (להלן ז, ה) "אשם הוא", אמרינן בגמרא (זבחים ה ע"ב) כיון דלאחר הקטרת האימורים נאמר, והוא בעצמו - האשם - אם לא נקטרו אימורים אינו מעכב, לא ילפינן מהך "הוא" דכתב גבי אשם. והא דכתב גבי אשם "קדש קדשים הוא" (להלן ז, א), והוא נאמר קודם הקטרה, פירש רש"י (זבחים ה ע"ב) דלא ילפינן אלא מ"הוא" דנאמר אצל שם הקרבן, כמו "חטאת הוא", שרוצה לומר שיהיה חטאת בהווייתו ולא ישתנה, אבל "קדש קדשים", דלא נאמר על הקרבן, ליכא למילף מיניה:ואת דמו שירי הדם. דהא כל הדם לא שייך לומר, שכבר נתן ממנו על קרנות המזבח. ובפרק שני דזבחים (כה. ) משני הא דכתיב (ר' פסוק ז) "ואת כל דמו" דמשמע כל דם שלו, אם אינו ענין לשיריים, דהא ליתא, דהא נתן ממנו על המזבח, תניהו ענין לקבלה, שצריך לקבל כל הדם, כדלעיל (אות ו):כאותן אימורים המפורשים בעז. מה שכתב רש"י 'כאותן אימורים' - והחליף שם "חלב" ב'אימורין', היינו מפני דקרא לא אתא ללמוד על חלב, דאם לא כן, לא היה צריך לכתוב "כחלב זבח השלמים", דהא כאן גופיה כתיב "ואת כל חלבו", אלא על כרחך קרא אתא לשאר כל אימורים, ופירושו, שיסיר כל האימורים. ולפי שהחלב הוא עיקר האימורים, והשאר טפל אצלו, לכך כתב "ואת כל חלבו". ואם כן, מה שאמר הכתוב "ואת כל חלבו" רוצה לומר כל האימורים, רק שנקט העיקר, ואצלו טפל שאר האימורים: ומה שכתב רש"י 'המפורשים בעז', דשני מינים של שלמים כתובים למעלה, עז וכבש (לעיל ג, ו-יב), עז לא נתרבה באליה, וכבש נתרבה באליה (רש"י לעיל ג, ז), וכאן בשעיר מדבר (פסוק כג), ודיניה כמו עז. והא דלא כתב בפירוש 'כאשר יוסר חלב העז', משום דכאן הוא בא על שלילה, שלא יקריב האליה, ולהכי כתב "כאשר יוסר חלב זבח השלמים", ולא שייך לומר 'כאשר יוסר חלב העז', דהוא לשון חיוב על ענין שהוא שלילה, דעז אין בו אליה, לכך לא אמר 'כאשר יוסר חלב העז', רק שיסיר חלבו כחלב זבח השלמים, כלומר כדיןהמפורש בזבח השלמים, וממילא אתה שומע כי השעיר אין לו אליה. אבל בכבש, שבא לומר שיקריב האליה, שפיר כתב (פסוק לה) "כחלב הכבש" שיש לו אליה, ופשוט הוא:על אישי ה' מדורות האש. פירוש, כי לא יתכן לפרש כמשמעו, דהוי למכתב 'על אש ה'', כי לשון "אשי" הוא שם התואר לענין אחר שמתואר באש, ולא אש ממש, ולפיכך פירושו 'מדורות האש':
